צוריאל הורוביץ

כולנו אוהבים להתרווח על הכורסה בחנוכה לאור נרות מרצדים, לנשנש סופגניות ולשיר על גבורת   החשמונאים או לספר על גבורתה של יהודית. מתי בפעם האחרונה נפגשתם עם גיבורה אמיתית? כזאת שהסיפור שלה מורכב מכל החומרים שיוצרים סיפור גבורה מופתי?
אני פגשתי אשה כזאת. שמה סילווה זלמנסון. הסיפור האישי של סילווה נשמע כאילו נלקח מסרט מתח בקולנוע. אם תפגשו אותה במקרה ברחוב, לא תאמינו שהאשה החביבה שאתם רואים
מולכם, ציירת במקצועה, הייתה בעבר אסירה בבית הכלא הסובייטי בעוון ציונות ואהבת המולדת. אה, וגם בעוון חטיפת מטוס. אבל לא נקדים את המאוחר.

 

ללמוד יהדות מבדיחות אנטישמיות
סילווה נולדה בריגה. אמה הייתה עקרת בית ואביה עבד כמוכר בחנות. "לא היה לנו חופש דיבור ונאסר עלינו לצאת מהמדינה", מספרת סילווה. ברית המועצות הייתה מעצמה שהורכבה מקבוצה של מדינות בעלות השקפת עולם קומוניסטית. הגדולה בהן הייתה רוסיה, ובשיא כוחה שלטה על קרוב לשלוש מאות
מיליון תושבים. "המדינה שבה נולדתי לא הייתה דמוקרטית וסבלנו מאנטישמיות כל הזמן. לפני מלחמת העולם השנייה היו חיים יהודיים בסביבה, אבל אחריה הכל השתנה: אסור היה ללמוד על יהדות, וכל מה שידענו על יהודים למדנו מבדיחות של אנטישמיים נגדנו. האנטישמיות הייתה בכל מקום — בבתי
".הספר, בעבודה, ברחובות. באוויר הייתה תחושת פחד כזו, כאילו בכל רגע מישהו יכול לתקוף אותך

 

אם לא למדתם על יהדות, איך נעשית ציונית?

"גדלתי במשפחה מסורתית, ושמרנו בהיחבא על מנהגים יהודיים. חגגנו את ראש השנה, פסח ושאר החגים, ושרנו תמיד 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. זה נכנס לי בנשמה. כשהייתי נערה הצטרפתי לפעילות המחתרתית היהודית, הפצנו בחשאי ספרי לימוד בעברית והעברנו מאחד לאחר ידיעות על הנעשה בארץ. מלחמת ששת הימים נתנה לנו תקווה וגאווה, וזה בכלל הבעיר בנו את הניצוץ לעלות לארץ.

המשימה: לחטוף מטוס.

עלייה ארצה באותן שנים לא הייתה מעשה פשוט. ברית המועצות הייתה בפועל בית סוהר ענק, וליהודים שבה נאסר לעלות לארץ ישראל. "באחת הפעמים שבהן ביקשתי אישור עלייה, אמר לי הפקיד: 'עוד תירקבי באדמת ברית המועצות ולא תראי את ארץ ישראל'. בראיונות הצהיר מנהיג ברית המועצות כי מי  שרוצה לצאת מוזמן, אבל זה היה פשוט שקר", אומרת סילווה.
השנה הייתה 1970 . סילווה וחבריה לפעילות הציונית המחתרתית חשבו הרבה איך לעקוף את החוקים המפלים ולהצליח במשימת העלייה לארץ, עד שאחד מבני החבורה העלה רעיון מקורי —ונועז: חטיפת מטוס.

 

"התחיל להתגבש רעיון לגנוב מטוס באוויר ולטוס איתו לשוודיה שלא הייתה חלק מברית המועצות", סילווה משחזרת. "אם נצטרך לעמוד שם למשפט, שכך יהיה, אבל לפחות זה יעלה את הנושא של יהודי ברית המועצות לכותרות וכולם ידעו מה המצב האמיתי שלנו. ידענו שאחרי המשפט, גם אם נשב בכלא, יתירו לנו לצאת לארץ, השאלה היחידה הייתה אם לא יתפסו אותנו לפני שהמשימה תושלם. ראשי הקבוצה היו אדוארד קוזניצוב שהיה בעלי, ומארק דימשיץ, שהיה טייס בהכשרתו והוא שתכנן להטיס את המטוס החטוף, במקום הטייסים מברית המועצות שנשאיר בשדה התעופה". המבצע החשאי התקדם כמתוכנן, ותכניות מפורטות נרקמו בתגובה לכל תרחיש אפשרי. סיפור הכיסוי של חברי הקבוצה היה טיסה לרגל חתונה משפחתית גדולה, וכך קיבל המבצע את שמו, "מבצע חתונה". שנים עשר מחברי הקבוצה קנו את כל המושבים במטוס קטן אחד, ולמעשה היו אמורים להיות הנוסעים היחידים בו, מלבד הטייס. "כמה ימים לפני המבצע השארנו מכתב צוואה. הסברנו שאנחנו רוצים לחיות יחד עם העם שלנו בארץ ישראל". בשלב הזה הראיון נקטע לכמה רגעים. גם כיום למעלה מארבעים וחמש שנה אחרי המבצע, ההיזכרות מקשה על סילווה. 

 

מה היו התחושות שלכם לפני המבצע? חשבתם שתצליחו? 
ל"לא היינו כל כך אופטימיים. חשבנו בהתחלה שיש סיכוי שיעצרו אותנו בשדה התעופה או לפני כן, וסיכוי שווה שיפציצו אותנו באוויר אם נצליח להמריא. ביום שלפני המבצע ראינו שעוקבים אחרינו, והיה די ברור שעלו עלינו. החלטנו להמשיך במבצע בכל זאת. לא נחזור לחיים שאין בהם שום משמעות".


"אם אשכחך ירושלים" על דוכן הנאשמים
המבצע החל כמתוכנן, אך כמה רגעים לפני העלייה למטוס פשטה המשטרה החשאית הרוסית על שדה התעופה ועצרה את חברי הקבוצה. אחרי המעצר הסתבר שהמשטרה למדה על המבצע כמה חודשים מוקדם יותר.חקירת המקרה ארכה חצי שנה. בתום התקופה התקיים משפט. גם את הבמה הציבורית הזו ניצלו חברי הקבוצה היטב. מספרת סילווה: "עמדנו על שלנו. איש מאיתנו לא אמר שהוא מצטער,כולנו הצהרנו שאנחנו מעוניינים לחיות בגאווה בארץ ישראל. כשעמדתי על דוכן העדים אמרתי בעברית ובקול רם: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'. קיבלנו עונשים חמורים. אותידנו לעשר שנות מאסר בתנאים קשים, ואת אדוארד בעלי דנו למוות יחד עם מארק, מנהיג הקבוצה".העולם היהודי סער. הפגנות התקיימו בכל רחבי הגלובוס, דיפלומטים ממדינות שונות הפעילו לחץ פוליטי על ברית המועצות להמתיק את העונשים, ובמדינת ישראל נשמעה צפירת אבל, ממש כמו ביום הזיכרון. בעקבות המאבקים בפסק הדין החמור הומתקו העונשים: סילווה השתחררה כעבור ארבע שנים, בעלה יצא לחופשי חמש שנים אחריה. גם יתר חברי הקבוצה יצאו לחופשי לבסוף. בעקבות הצלחת המאבק סביב גזר הדין המחמיר של חברי הקבוצה, נפתחו מעט שערי העלייה ומאות אלפי יהודים מברית המועצות עלו ארצה בסופו של דבר.

 

מאיפה שאבתם את הכוח להמשיך להילחם? אחת המעצמותההכי חזקות בעולם הייתה נגדכם!
"הייתה לנו אמונה, היינו ציוניים. זה נתן לנו כוח. ידענו שיש לנו תמיכה בכל העולם, שמענו על אחרים שקיבלו אישורי יציאה ועלו ארצה. היו אסירי ציון לפנינו שהצליחו במאבק שלהם לעלות, אז האמנו שגם אנחנו יכולים להצליח. האם הרגשנו גיבורים? כן. הרגשנו שאנחנו עושים דבר חשוב. אפשר לומר שהיינו גיבורים. כשאני מסתכלת אחורה, אני מרגישה גאווה שזכיתי להיות חלק ממבצע כזה, ששינה משהו בהיסטוריה של הציונות. הבחורים בקבוצה ישבו בכלא שמונה ותשע שנים, וכשהגיעו לארץ ראיינו אותם. אחד מהם אמר שהיו מוכנים לשבת בכלא אפילו יותר המחיר ששילמנו על הארץ הזו בהחלט שווה. כל יום אני מברכת על היותי כאן."